כמה זמן עוד נשאר לך ?
עוד 33 אביבים לראות משהו פורח.
אנחנו רגילים למדוד את החיים לפי הזמן שכבר עבר.
בן 30
בן 47
בן 60
בכל יום הולדת אנחנו מוסיפים עוד שנה למספר
כאילו הגיל מספר לנו כמה רחוק הגענו.
אבל לאחרונה חשבתי שאולי אפשר להסתכל על החיים גם מהכיוון השני.
נניח רק לצורך המחשבה שאדם יחיה 80 שנה.
אני בן 47.
אפשר להסתכל על המספר 47 ולראות את כל השנים שכבר חייתי.
ואפשר להפוך לרגע את המשוואה ולראות מספר אחר.
33
33 שנים עד גיל 80.
אותם חיים.
אותו אדם.
אותו שעון.
רק נקודת המבט השתנתה.
ופתאום הזמן מקבל ערך אחר.
לא מפני שנשאר מעט.
אלא מפני שנשאר כל כך הרבה שעדיין יכול לקרות.
עוד 33 אביבים לראות משהו פורח.
עוד 33 קיצים לאסוף מהם זיכרונות.
עוד 33 ראשי שנה לשבת סביב שולחן, להביט באנשים שאני אוהב ולומר תודה על מי שנמצא שם.
עוד אלפי בקרים שבהם אפשר לפתוח את העיניים ולבחור מחדש מי אני רוצה להיות היום.
ופתאום 33 איננו מספר שמפחיד אותי.
הוא מרגש אותי.
כי בתוך השנים האלה נמצאים עדיין אנשים שעוד לא פגשתי.
מקומות שעוד לא ראיתי.
מילים שעוד לא אמרתי.
רעיונות שעוד לא נולדו.
טעויות שעוד אלמד מהן.
חלומות שעוד יכולים להפוך למציאות.
וחיבוקים שאני אפילו לא יודע עדיין כמה אצטרך אותם.
הזמן שעוד נשאר לנו אינו חדר שמתרוקן.
הוא חדר שעוד לא נכנסנו אליו.
וזה ריפריימינג ששינה אצלי משהו.
כי אולי השאלה איננה כמה זמן נשאר לנו.
השאלה היא
כמה חיים אנחנו מסוגלים להכניס לתוך הזמן שנשאר.
כמה אהבה.
כמה משמעות.
כמה נתינה.
כמה אמונה.
כמה רגעים שבהם נהיה באמת נוכחים ולא רק נמצאים.
כמה אנשים ירגישו קצת יותר טוב אחרי שפגשו אותנו.
כמה מקומות נשאיר טובים יותר מכפי שמצאנו אותם.
כמה פעמים נבחר לעשות את הדבר הנכון גם כשאף אחד לא מסתכל.
וכמה פעמים עוד נזכור לעצור באמצע המרוץ ולהבין
זה לא בדרך לחיים.
אלה החיים.
אולי בגלל זה הפסוק בתהילים כל כך חזק בעיניי
לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע
וְנָבִא לְבַב חָכְמָה
תהילים צ׳ י״ב
שימו לב.
הפסוק לא מבקש מאיתנו למנות את ימינו כדי להיבהל מכמה נשאר.
הוא מחבר את מניין הימים ללב חכם.
אולי מפני שכשאדם מבין שהזמן שלו יקר
הוא מתחיל להבין שגם הדברים שבתוכו יקרים.
ארוחת ערב רגילה עם המשפחה כבר אינה כל כך רגילה.
שיחה עם חבר היא לא רק שיחה.
בוקר שקט הוא לא חלל בין שתי משימות.
והילד שמבקש ממך עוד חמש דקות לפני השינה
לא באמת מבקש חמש דקות.
הוא מבקש חתיכה מהחיים שלך שתישאר יום אחד בזיכרון שלו.
וכאן הזמן מפסיק להיות רק משהו שאנחנו מודדים.
הוא הופך למשהו שאנחנו נותנים.
כשאתה נותן למישהו שעה מהחיים שלך
לא נתת לו שעה.
נתת לו משהו שלעולם לא יהיה לך שוב.
אולי זו אחת הצורות הטהורות ביותר של אהבה.
ולכן אני לא רוצה שהמחשבה על הזמן תגרום לנו למהר.
להפך.
אני רוצה שהיא תלמד אותנו להאט במקומות הנכונים.
להישאר עוד רגע ליד השולחן.
להקשיב עד סוף המשפט.
לחבק בלי להיות הראשון שמשחרר.
להסתכל על שקיעה בלי לצלם אותה מיד.
להגיד תודה לפני שהרגע הופך לזיכרון.
ולא לחכות שהחיים יהיו מושלמים כדי להחליט שהם יפים.
כי החיים כמעט אף פעם אינם מושלמים.
אבל הם מלאים ברגעים מושלמים שאנחנו מפספסים בזמן שאנחנו מחכים לחיים אחרים.
אני בן 47.
ואני לא מסתכל על השנים שעוד לפניי כספירה לאחור.
אני מסתכל עליהן כעל הזמנה.
הזמנה להיות אבא טוב יותר.
בן זוג טוב יותר.
חבר טוב יותר.
אדם טוב יותר מיום אתמול.
ללמוד עוד.
ליצור עוד.
להעז עוד.
לתת יותר מעצמי בלי לנהל פנקס של מה קיבלתי בחזרה.
להשאיר משהו טוב באנשים שאני פוגש.
ובעיקר להיות כאן.
באמת כאן.
כי אולי הצלחה גדולה בחיים אינה רק להגיע לכל המקומות שרצינו להגיע אליהם.
אלא לא לפספס את האנשים ואת הרגעים שבשבילם בכלל היה שווה לצאת לדרך.
יום אחד כולנו נסתכל לאחור.
אני לא יודע כמה כסף יהיה לנו אז.
כמה תארים יהיו ליד השם שלנו.
כמה עסקאות סגרנו.
וכמה אנשים יזכרו את ההישגים שלנו.
אבל אני מאמין שנדע לענות על שאלות אחרות.
האם אהבנו.
האם נתנו.
האם היינו נוכחים.
האם השתמשנו במה שקיבלנו כדי לעשות קצת טוב בעולם.
והאם בתוך כל הרעש של החיים
זכרנו גם לחיות אותם.
אז אני כבר לא רוצה רק לספור כמה שנים חייתי.
אני רוצה להסתכל בהודיה על השנים שעוד לפניי ולשאול
מה אני מתכוון לעשות עם המתנה הזאת?
כי אנחנו רגילים למדוד את החיים לפי הזמן שכבר עבר.
אבל הם מקבלים משמעות אחרת
כשמתחילים למדוד גם את הזמן שעוד נשאר.
לא כדי לפחד שהזמן יעבור.
אלא כדי להבין את הדבר היפה באמת
הוא עדיין כאן.
וכל עוד הוא כאן
יש עוד בוקר לראות
עוד אדם לאהוב
עוד מקום להשאיר טוב יותר
עוד חלום להגשים
עוד סליחה לבקש
עוד תודה לומר
ועוד הזדמנות אחת להיות האדם שאנחנו מבקשים להיות.
החיים לא מבקשים מאיתנו לעצור את הזמן.
רק להפסיק לעבור דרכו מבלי להרגיש אותו.
שי שטרן