כל הטקסטים

כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות

אנחנו לא צריכים להסכים על הכול כדי לזכור שכולנו אחראים לאותו עתיד

אנחנו לא צריכים להסכים על הכול

כדי לזכור שכולנו אחראים לאותו עתיד

את הטור השבוע אני מבקש להקדיש לעם ישראל.

לא לימין ולא לשמאל.

לא לתומכי הממשלה ולא למתנגדיה.

אלא לכולנו.

לעם שכבר ידע כאב גדול מדי

שילם מחירים כבדים מדי, ועדיין לא איבד את היכולת לקוות, להאמין ולבנות.

כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות
האם אנחנו באמת רוצים לדעת את האמת?

כבר כמעט עשור שאני לא צופה בטלוויזיה.

לא מפני שהפסקתי להתעניין במה שקורה במדינה שלי

להפך דווקא משום שהיא כל כך חשובה לי.

עם השנים הבנתי שלא כל דבר שמתרחש סביבי נמצא בשליטתי,

אבל יש דבר אחד שעליו אני בהחלט יכול להשפיע

מה אני מאפשר להיכנס לתודעה שלי

לעצב את מחשבותיי ולהשפיע על שיקול הדעת שלי.

אני לא מתיימר להיות חסין מהשפעות או מהטיות

אבל אני משתדל לחשוב באופן עצמאי,

להקשיב לפני שאני שופט, ובעיקר לא לקבל דעות מוכנות מראש רק

מפני שהן מגיעות מהמחנה שאני מזדהה איתו.

כי בעיניי, הרגע שבו אדם מפסיק לשאול שאלות ומתחיל להגן על

תשובות, הוא הרגע שבו הוא מפסיק לחפש את האמת.

אני לא מחפש מדינה שבה הצד שלי מנצח והצד השני מפסיד.
אני רוצה מדינה אחת
מצליחה, צומחת, בטוחה ומאוחדת ככל האפשר.

מדינה שבה מנהיגות נמדדת באחריות ולא בסיסמאות.

מדינה שבה מוסדות השלטון משרתים את הציבור ולא את עצמם,

ושבה הדאגה לאזרח אינה הבטחת בחירות אלא מחויבות יומיומית, כנה ואמיתית.

מדינה שבה האזרח אינו אמצעי להשגת השלטון,

אלא הסיבה לקיומו.

ואולי דווקא משום כך, האירועים האחרונים סביב ריאיונותיו של האלוף

במילואים אבי גיל מעוררים בי כל כך הרבה שאלות.

אדם שהיה מהקרובים ביותר לצומתי קבלת ההחלטות במדינה, מי

ששימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה בבוקר הנורא של 7

באוקטובר, החליט לשבור שתיקה.

הוא מדבר על התרעות, על החלטות שלא התקבלו ועל חשדות חמורים לשינוי פרוטוקולים.

דברים שאם יתבררו כנכונים, משמעותם עצומה.

אבל דווקא משום חומרתם, אסור לנו להסתפק בכותרות.

ואני מבקש להתחיל בכמה שאלות לאבי גיל.

סיימת את תפקידך במאי 2024. מדוע בחרת לדבר דווקא עכשיו, 19 ימים לפני הבחירות?

הסברת שהמתנת לוועדת חקירה ממלכתית שלא קמה. זה הסבר שראוי להקשיב לו. אבל האם הוא מסביר גם את העיתוי המדויק?

ומדוע בחרת בראיונות לתקשורת ולא במסיבת עיתונאים פתוחה, שבה כל עיתונאי, מכל כלי תקשורת, רשאי לשאול גם את השאלות הפחות נוחות?

ואם החלטת לחשוף את האמת, האם הציבור שמע את כל מה שביכולתך לספר, או רק חלק מהתמונה?

אתה מספר על 16 מחברות שתיעדו אירועים ודיונים. מי יבחן את הדברים מול ההקלטות, המסמכים והעדויות האחרות?

הרי גם עדות חשובה אינה תחליף לבירור. ואפילו האדם האמין ביותר אינו פטור משאלות.

אבל כאן לא מסתיימות השאלות. כאן הן רק מתחילות.

מה באמת ידעו ראש הממשלה, ראשי הצבא והשב"כ בשעות שקדמו למתקפה?

מי קיבל את ההתרעות? מי פירש אותן? מי החליט שלא נדרשת פעולה נוספת?

ומה קרה למערכת שלמה שנבנתה כדי להגן על אזרחי המדינה, ובבוקר אחד לא הצליחה לעשות זאת?

ראש הממשלה טוען שאבי גיל ידע על המתקפה המתקרבת ולא העיר אותו בזמן. גיל מציג תיאור אחר של השתלשלות האירועים.

מי צודק? האם לא הגיע הזמן להניח את העדויות זו מול זו, לבדוק את לוחות הזמנים ולברר את העובדות?

ואם אכן נעשה ניסיון לשנות תיעוד רשמי, מי יזם אותו, מדוע, ומי יישא באחריות אם הטענות יוכחו?

ושאלה אחת גדולה מרחפת מעל כולן

איך ייתכן ששלוש שנים אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה, אנחנו עדיין מתווכחים מי יחקור אותו במקום לקבל תשובות?

אני מביט בשיח הציבורי ושואל את עצמי מה קרה לנו.

איך הפכנו לחברה שבה אמינותו של אדם נבחנת תחילה לפי המחנה שאליו משייכים אותו?

אם הדברים פוגעים במנהיג שאנחנו אוהבים, אנחנו מחפשים סיבה לפסול אותם. ואם הם פוגעים במנהיג שאנחנו מתנגדים לו, אנחנו ממהרים לאמץ אותם.

האם עובדה משנה את משמעותה בהתאם לזהותו של מי שאומר אותה?

האם מי שדורש אחריות מראש הממשלה מוכן לדרוש אותה באותה נחישות גם מראשי מערכת הביטחון?

והאם מי שמטיל ספק באבי גיל מוכן להטיל את אותו ספק גם בגרסת ראש הממשלה?

ממתי נאמנות לאדם הפכה חשובה יותר מנאמנות לאמת?

בחיים ובעסקים למדתי שכישלון אינו בהכרח הדבר המסוכן ביותר. מסוכנת ממנו היא ההתעקשות להסביר מדוע אנחנו לא אחראים לו.

כי מי שעסוק בהגנה על העבר שלו, מתקשה לבנות עתיד טוב יותר.

אבל כאן לא מדובר בעסק שכשל.

מדובר בחיי אדם.

מאחורי כל החלטה שלא התקבלה עומדים אנשים שהמתינו לעזרה. מאחורי כל התרעה שלא פורשה נכון עומדות משפחות שחייהן השתנו לנצח.

הורים שלא יזכו לחבק שוב את ילדיהם. ילדים שיגדלו עם תמונה של אבא או אמא. בתים שהשקט בהם לעולם לא יחזור להיות אותו שקט.

ואני תוהה, האם בתוך כל המלחמות הפוליטיות שלנו לא שכחנו למי אנחנו חייבים את התשובות?

המשפחות האלה אינן צריכות עוד ניצחון של מחנה אחד על האחר.
הן צריכות אמת.
אנחנו צריכים אמת.

לא אמת שתפיל ממשלה, ולא אמת שתציל אותה.

אמת שתאפשר לנו להציל את האמון במדינה שלנו.

אני לא יודע מי נושא באיזו מידה של אחריות. בדיוק משום כך אני מצפה

לבירור עצמאי, יסודי ובלתי מתפשר, שלא יעניק חסינות לאיש ולא יחרוץ דין מראש.

כי השאלה החשובה ביותר איננה מי ינצח בבחירות הקרובות.

השאלה היא איזו מדינה נהיה ביום שאחריהן.

האם נמשיך להיות חברה שבה לכל מחנה יש אמת משלו? או שנצליח

לחזור להיות עם אחד שמסוגל להתווכח, לחלוק, לכאוב, ובכל זאת

להסכים שיש עובדות שאינן שייכות לאף צד?

מדינה חזקה אינה מדינה שלא עושה טעויות. היא מדינה שיש לה מספיק אומץ להכיר בהן, מספיק יושרה לחקור אותן ומספיק אחריות לדאוג שלא יחזרו.

כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות.

ואולי השאלה המטרידה מכול אינה מדוע עדיין לא גילינו את כל האמת.

אלא האם אנחנו באמת מוכנים לשמוע אותה, גם אם היא תאלץ אותנו לשנות את מה שאנחנו מאמינים בו.

כי בסופו של דבר, האמת אינה צריכה לבחור צד.
היא צריכה להחזיר אותנו להיות עם אחד