יש רגע שבו הילדה שלך מפסיקה ללכת אחריך, ומתחילה להוביל.

ליהיא שלי

היום ב־15:00 יצאנו לכיוון אריאל לטקס חלוקת תעודת ההצטיינות שלך.

אמא קצת בלחץ

בכל זאת, יהודה ושומרון מרגיש לאמא שלך פחות כמו אזור בארץ ויותר כמו סט של פאודה שבו משום מה שכחו לעדכן אותה שהיא ניצבת.

מפה לשם, נשימות ועוד נשימות.

החלטנו להקליל את האווירה.

שמנו שרית חדד.

כי אם כבר לנסוע ליו״ש לפחות שיהיה פסקול מתאים .

ואז הגיעה הודעה על פיגוע דריסה.

שרית המשיכה לשיר.

אני המשכתי לנהוג.

בסך הכול, נסיעה משפחתית רגועה לטקס הצטיינות.

אבל דווקא בתוך הרגע הכמעט אבסורדי הזה חשבתי עלייך.

אנחנו נוסעים לטקס שבו המדינה עוצרת לרגע כדי לומר לך כל הכבוד, ובאותו כביש ממש היא מזכירה לנו למה השירות שלך ושל כל כך הרבה צעירים וצעירות הוא הרבה יותר מעוד שורה בקורות החיים.

הגענו לאריאל.

נכנסנו לאולם.

מדים, משפחות, מפקדים, דגלים.

ואז קראו בשם שלך.

סג״ם ליהיא שטרן.

ראיתי אותך קמה והולכת לכיוון הבמה.

ולכמה שניות קרה הדבר המוזר הזה שקורה כנראה רק להורים.

כולם באולם ראו קצינה.

אני ראיתי ילדה.

הם ראו מדים, דרגות ותעודת הצטיינות ממפקד אוגדת יהודה ושומרון.

אני ראיתי דרך.

וכשעמדת שם, בפעם השנייה בשירות שלך כמקבלת תעודת הצטיינות, ירדה לי דמעה.

לא בגלל התעודה.

טוב, גם בגלל התעודה. אני אבא, מותר לי.

אבל בעיקר בגלל האדם שעמד בתוכה.

כי עם השנים למדתי שיש הבדל עצום בין להצטיין לבין להיות מצוין.

הצטיינות היא אירוע.

מצוינות היא הרגל.

הצטיינות היא הרגע שבו אחרים רואים אותך.

מצוינות היא מי שאת ברגעים שבהם אף אחד לא מסתכל.

וזו הבחנה ששווה לקחת הרבה מעבר לצבא.

אנחנו חיים בעולם שמכור לתוצאה.

מי הגיע ראשון.

מי קיבל את התפקיד.

מי מכר יותר.

מי הרוויח יותר.

מי קיבל תעודה.

אבל החיים לימדו אותי שהדברים החשובים באמת כמעט אף פעם לא נכנסים לטבלה.

אין מדליה על שיחת טלפון לאדם שהיה צריך אותך.

אין דרגה על מילה טובה שאמרת בדיוק ברגע הנכון.

אין תעודה על זה שראית מישהו שאחרים פספסו.

ואין טקס לכבוד האנשים שהצלחת לגרום להם להאמין בעצמם קצת יותר.

אבל דווקא שם נמדדת מנהיגות.

ליהיא, את קצינת כוח אדם.

וככל שחשבתי על זה היום, הבנתי כמה חכמה מסתתרת בשם התפקיד שלך.

אפשר לנהל כוח אדם.

ואפשר לראות אדם.

שתי מילים כמעט זהות.

שני עולמות שונים.

מערכות צריכות כוח אדם.

מנהיגים צריכים בני אדם.

והמנהיגים הגדולים שפגשתי בחיי מעולם לא היו אלה שגרמו לחדר להבין כמה הם גדולים.

הם היו אלה שגרמו לכל אדם בחדר להרגיש שהוא מסוגל להיות גדול יותר.

וזה מה שאני רואה בך.

לב גדול.

אחריות.

מסירות.

אכפתיות.

ובעיקר היכולת הנדירה לא להשתמש באנשים כדי להתקדם, אלא להתקדם תוך כדי שאת מרימה אנשים איתך.

כי מנהיגות אינה כמה אנשים הולכים אחרייך.

זו אפילו לא השאלה הנכונה.

השאלה היא:

כמה אנשים הולכים זקופים יותר אחרי שפגשו אותך.

באולם היום היו הרבה מצטיינים.

הבטתי בהם וחשבתי על הביטוי שאנחנו הישראלים אוהבים להשתמש בו:

מלח הארץ.

אמרנו אותו כל כך הרבה פעמים שכמעט שכחנו מה הוא אומר.

מלח לא נמצא במרכז הצלחת.

הוא אפילו לא הדבר הראשון שרואים.

אבל כשהוא חסר, מרגישים מיד.

אולי ככה נראים גם האנשים שמחזיקים מדינה.

לא תמיד בכותרות.

לא תמיד בקדמת התמונה.

פשוט נמצאים במקום שבו צריכים אותם.

לוקחים אחריות כשקל יותר להעביר אותה הלאה.

נותנים מעצמם גם כשאיש אינו סופר.

ומבינים שיש דברים בחיים שגדולים מאיתנו.

היום נסענו לאריאל כדי לראות אותך מקבלת תעודת הצטיינות.

בדרך הייתה התרעה.

אמא בכתה.

שרית חדד שרה.

בסוף גם אני בכיתי.

אבל מסיבה אחרת לגמרי.

כי הסתכלתי עלייך והבנתי משהו שכל אבא כנראה מבין בשלב מסוים:

אנחנו מגדלים ילדים שנים וחושבים שהתפקיד שלנו הוא ללמד אותם איך ללכת בעולם.

ואז מגיע יום אחד,

הם עולים על מדים,

צועדים לבדם אל במה,

ומלמדים אותנו משהו על הדרך.

ליהיא שלי,

אני מאחל לך עוד הרבה פסגות.

עוד הצלחות.

וכן, גם עוד תעודות.

אבל לעולם אל תתני לתעודות להיות הסיפור שלך.

תני לאנשים להיות הסיפור שלך.

כי תפקידים נגמרים.

דרגות מתחלפות.

טקסים מסתיימים.

ואפילו מסגרות על הקיר, בסוף, צוברות אבק.

אבל אדם שהאמין בעצמו קצת יותר מפני שאת האמנת בו

נושא איתו משהו ממך לכל מקום שאליו ילך.

ואולי זו ההגדרה הכי יפה שמצאתי היום למצוינות:

הצטיינות מספרת כמה רחוק הגעת.

מצוינות נמדדת בכמה אנשים הגיעו רחוק יותר בזכותך.

גאה בתעודה שלך.

גאה בקצינה שאת.

אבל יותר מהכול,

גאה באדם שאת הופכת להיות.

אוהב אותך,

אבא