בלי כתובת, בלי תוכנית, בלי לדעת מה מחכה לו.

להנאתך ולטובתך

השבת יקראו בבתי הכנסת את פרשת לך לך.

חלק מכם ישמעו אותה מעל הבימה, וחלק יפגשו אותה רק בטור הזה.

אבל השאלה שהפרשה שואלת שייכת לכולנו, עם כיפה ובלי.

בשביל מה אנחנו חיים,

והאם אנחנו זוכרים ליהנות מהדרך.

אדם בן שבעים וחמש שומע קול שמורה לו לקום וללכת. לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו, ולצאת "אל הארץ אשר אראך". בלי כתובת, בלי תוכנית, בלי לדעת מה מחכה לו.

בגיל שבו רוב האנשים מתחילים לסכם את החיים , אברהם מתחיל.

כאילו התורה מבקשת לומר לנו שאדם לא מתחיל לחיות ביום שבו נולד, אלא ביום שבו הוא מגלה בשביל מה.

על המילים "לך לך" כותב רש"י: "להנאתך ולטובתך". הוא מתייחס לברכות שיבואו בעקבות המסע, אבל אני מוצא במילים האלה גם שתי שאיפות אנושיות. ליהנות מהחיים ולמצוא בהם משמעות.

העולם שלנו למד להפריד ביניהן.

מצד אחד, תעשייה שלמה מוכרת לנו אושר בתשלומים. עוד חופשה, עוד מכונית, עוד ריגוש.

מצד שני, יש אנשים שמקדישים את חייהם למטרה גדולה ושוכחים לחיות בדרך.

אבל אושר בלי משמעות הוא בדיוק כמו מסיבה בלי סיבה.

ומשמעות בלי אושר היא בדיוק כמו טיול בלי נוף .

ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר היהודי ששרד את מחנות הריכוז, לימד שהאושר אינו בהכרח יעד שרודפים אחריו, אלא משהו שעשוי לצמוח כשאדם מתמסר למשהו גדול ממנו.

האושר שואל איך אני מרגיש. המשמעות שואלת בשביל מה אני כאן.

אושר הוא מה שמרגישים כשטוב. משמעות היא מה שמחזיק אותנו

גם כשלא.

בהמשך הפרשה מבטיח הקב"ה לאברהם: "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה".

שימו לב לסדר. תחילה להיות מבורך, ואחר כך להיות ברכה.

בתפקידי בעמותה המלווה בני נוער בסיכון, למדתי משהו שלא לימדו אותי באף חדר ישיבות. נער שאיבד את דרכו לא תמיד צריך מישהו שינסה לשמח אותו. לפעמים הוא צריך רק אדם אחד שיאמין בו, שיזכיר לו שיש לו ערך ושיש בעולם מישהו שזקוק לו.

לפני כמה שנים, באחד המפגשים שלנו, הרצאתי לנערים בוגרים לפני הצבא על השקעות נדל"ן. נושא מוזר לבני נוער בסיכון? בעיניי זו בדיוק הנקודה. לדבר עם נער על השקעות זה לדבר איתו על עתיד. בעולם ההשקעות לומדים שכל סיכון הוא גם סיכוי, ואצל בני אדם זה נכון עוד יותר. עד היום החבר'ה האלה בקשר איתי, ומולי כבר לא עומדים נערים בסיכון. עומדים אנשים שיש להם בשביל מה.

יש רגע שבו אדם מפסיק לשאול מה העולם יכול לתת לי, ומתחיל לשאול מה אני יכול לתת לעולם. ברגע הזה הוא כבר לא רק מבורך. הוא ברכה.

והדבר הכי יפה שמצאתי בפרשה. אברהם עוצר במסעו ובונה מזבחות לה'. את הראשון, מסביר רש"י, בנה בעקבות הבשורה על הזרע ועל הארץ. הבטחות שעוד לא התממשו.

אברהם מלמד אותנו שלא צריך לחכות לסוף הדרך כדי להודות על החיים וליהנות מהם.

לנו יש וייז לכל כתובת, ולפעמים אין לנו מושג לאן אנחנו נוסעים. לאברהם לא הייתה כתובת, אבל היה לו כיוון.

ואולי זו המשמעות העמוקה של "לך לך". להעז ללכת בדרך שלך, גם כשאינך יודע בדיוק לאן היא תוביל.

השבת אני מזמין אתכם לשאול שלוש שאלות פשוטות.

מה באמת עושה לי טוב.

בשביל מה אני כאן.

ובחייו של מי אני יכול להיות ברכה.

כי בסופו של דבר, החיים אינם נמדדים רק במה שקיבלנו מהם, אלא גם במה שהענקנו.

שבת שלום ומבורכת.

ושנזכה להיות לא רק מבורכים,

אלא גם ברכה לאחרים