השוק לא אשם. אבל גם המזל לא אחראי.

יש אנשים שמחכים שהשוק ישתנה. ויש אנשים שמבינים שהם אלה שצריכים להשתנות

השבוע קראתי משפט שנשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא

״ההצלחה לא תלויה במצב השוק או בכמות ההזדמנויות, אלא במערכת שאתה בונה ובפעולות שאתה חוזר עליהן.״

משפט פשוט לכאורה, אבל מאחוריו מסתתרת אחת האמיתות הגדולות על הצלחה בחיים

אנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו לחפש הסברים חיצוניים

השוק קשה. התקופה מורכבת הלקוחות השתנו. התחרות גדלה

האנשים כבר לא אותם אנשים פעם היה קל יותר

ולפעמים, צריך להודות

כל הדברים האלה נכונים

אבל כאן בדיוק מתחילה השאלה שמפרידה בין אנשים שמתקדמים לבין אנשים שנשארים במקום

האם המציאות שבה אני נמצא היא ההסבר לתוצאות שלי

או שהיא הפכה לתירוץ שמונע ממני לשנות אותן?

במשך השנים פגשתי אלפי אנשים. מוכשרים יותר ומוכשרים פחות. אנשים עם ביטחון עצמי עצום ואנשים שהתחילו את הדרך כשהם מלאים בפחדים.

ולמדתי משהו מעניין.

לא תמיד המוכשרים ביותר מגיעים רחוק יותר

לא תמיד החרוצים ביותר מרוויחים יותר. ולא תמיד מי שעובד הכי הרבה שעות הוא זה שמייצר את התוצאות הטובות ביותר

לעיתים קרובות ההבדל נמצא במקום אחר לגמרי

בשיטה.

אנשים רבים מתבלבלים בין תנועה להתקדמות.

הם קמים מוקדם, רצים מפגישה לפגישה, עונים לעשרות הודעות, מכבים שריפות, חוזרים הביתה מותשים ובטוחים שהיה להם יום עבודה קשה.

אבל כששואלים אותם מה באמת קידם אותם היום לעבר המטרה שלהם, פתאום משתררת שתיקה.

כי להיות עסוק זו לא בהכרח עדות להתקדמות. לפעמים זו פשוט דרך מתוחכמת להימנע מהדברים שבאמת צריך לעשות.

ואולי זו אחת השאלות החשובות שכל אדם צריך לשאול את עצמו:

האם אני עובד קשה כי יש לי תוכנית, או שאני עובד קשה כי אין לי תוכנית?

תחשבו על זה רגע.

כמה אנשים מנהלים את החיים שלהם לפי מה שקורה להם, וכמה באמת מנהלים את מה שקורה בחיים שלהם?

כמה עסקים תלויים במצב הרוח של בעל העסק?

כמה אנשי מכירות מתחילים לשווק רק כשהטלפון מפסיק לצלצל?

כמה אנשים נזכרים לטפח מערכות יחסים רק כשהם זקוקים למשהו?

וכמה מאיתנו מחכים למשבר כדי לעשות שינוי שהיה צריך לקרות הרבה קודם?

הבעיה היא לא רק חוסר משמעת.

הבעיה עמוקה יותר.

המוח האנושי אוהב תוצאות מיידיות. הוא אוהב התרגשות, חידושים, הצלחות מהירות ותחושה שמשהו גדול עומד לקרות.

אבל הצלחה אמיתית נבנית בדרך כלל דווקא במקומות שבהם אין מחיאות כפיים.

בשיחת הטלפון הנוספת. במעקב אחרי אדם שעוד לא קיבל החלטה. בלמידה אחרי כישלון. באימון גם כשאין חשק. בהחלטה לעמוד במילה שנתת לעצמך גם כשאף אחד לא בודק אותך.

והנה הפרדוקס.

אנחנו רוצים חיים יוצאי דופן, אבל מתקשים להשלים עם העובדה שהם נבנים מפעולות יומיומיות שלפעמים נראות רגילות לחלוטין.

עם השנים הבנתי שמשמעת היא לא עונש שאנחנו מטילים על עצמנו. היא דווקא אחת מצורות החופש הגדולות ביותר.

כי אדם שתלוי במוטיבציה שלו יהיה תמיד שבוי במצב הרוח שלו.

אבל אדם שבנה לעצמו שיטה, מסוגל להתקדם גם ביום שבו אין לו חשק, גם כשהתוצאות מתעכבות וגם כשהמציאות פחות מחייכת אליו.

אני מאמין גדול ביוזמה.

אני מאמין גדול בחלומות. אבל למדתי שאמונה שלא מתורגמת לפעולות היא בסך הכול תקווה יפה.

ולתקווה, עם כל הכבוד, אין לוח זמנים.

אז אולי במקום לשאול מתי תגיע ההזדמנות הבאה, כדאי לשאול איזו מערכת אנחנו בונים כדי להיות מוכנים אליה.

במקום לשאול למה אחרים מצליחים, כדאי לבחון מה הם עושים בעקביות שאנחנו עושים רק כשמתחשק לנו.

ובמקום לסיים כל יום בשאלה כמה עבדנו, כדאי להתחיל לשאול כמה באמת התקדמנו.

כי בסופו של דבר, השוק יכול להשתנות, אנשים יכולים לאכזב והמציאות יכולה להפתיע.

לא הכול בשליטתנו

אבל ההרגלים שלנו, הבחירות שלנו והאחריות שאנחנו מוכנים לקחת על הדרך, הם המקום שבו מתחיל השינוי

ואולי ההבדל הגדול ביותר בין אנשים שמצליחים לבין אלה שרק חולמים להצליח הוא פשוט זה

הראשונים לא מחכים שהחיים יסתדרו כדי להתחיל לפעול

הם פועלים כדי שהחיים יתחילו להסתדר

אז תבחרו להיות מחוייבים לתוצאה

ומאוהבים בתהליך ❤️